בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 62413-06-20 שריף רביעה נ' דניאל הרוש דיפון חפירה ופיתוח בע"מ (13.7.2021) דן בסוגיה האם להאריך את יום עבודתו של עובד בשל איסוף עובדים מבתיהם והחזרת עובדים לבתיהם בסוף כל יום עבודה, האיסוף והחזרת העובדים נעשה בעקבות בקשת המעסיק?
ראשית ננתח כיצד מוגדת שעת עבודה?
"שעות עבודה" – הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר ולרבות הפסקות לשימוש בחדר שירותים, חוץ מהפסקות על פי סעיף 20 (סעיף 1).
מהו "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה"? – האם הכוונה היא לשעות העבודה בפועל או שמא גם לשעות בהן לעובד לא סופקה עבודה בפועל על אף נוכחותו במקום העבודה? הפסיקה קבעה, כי "הזמן בו עומד העובד לרשות העבודה" הוא סך השעות בהן עומד העובד לרשות מעסיקו, מבלי שיהיה רשאי לפעול כרצונו. על כן, אין הכוונה היא לשעות עבודה בפועל גרידא. [ראו: דיון דב"ע (ארצי) לג/2-4 אברהם רון נ' המועצה המקומית מצפה רמון, פד"ע ד' (1) 365 08.04.1973) ; דיון דב"ע (ארצי) מה/3-22 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל נ' אברהם קורץ, פד"ע יז' 21 (1993); ע"ע (ארצי) 1333/04 Baloyo Teresita נ' יוסף לוגסי ( 06.02.2006)] .
ככלל, אין זמני נסיעה נכללים כחלק משעות העבודה, שכן העובד אינו עומד לרשות העבודה בזמנים אלה, ובלבד שלא קיים הסכם אישי, הסכם קיבוצי או צו הרחבה המורה אחרת. אלא אם ניתן להצביע על מקור חוקי ו/או הסכם מפורש הקיים בין הצדדים לעבודה אשר קובע אחרת [ראו: ע"ע (ארצי) 93-09 נפתלי בנקין נ' מדינת ישראל (25.07.2010)].
ועוד, ככל ועובד, בדרכו לעבודה, נדרש להסיע עובדים אל העבודה ולהחזירם לביתם, הרי שזמן נסיעה זה ייחשב כחלק מזמן העבודה המזכה בשכר עבודה, שכן זמן נסיעתו התארכה מעבר לזמן הרגיל [ראו: דיון דב"ע (ארצי) מד/3-143 חיים קיסר נ' דחן בע"מ, פד"ע ט"ו 269 (25.2.1985)].
בית הדין הארצי קבע כי זמן איסוף העובדים מבתיהם אכן האריך לעובד את הדרך ב 20 דקות ולכן יש להוסיפם לשעות העבודה של העובד ולשלם עליהם שכר כדין.
יודגש כי בתביעתו המקורית של העובד לא עלתה הטענה לגבי החזרת עובדים לבתיהם בסוף כל יום עבודה, ולכן בית הדין הארצי לא הוסיף את זמן החזרת עובדים לבתיהם בסוף כל יום עבודה כזמן עבודה.